פסק-דין בתיק ע"ע 51472-11-11

סגן הנשיאה יגאל פליטמן

1.     לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב-יפו (השופט ד"ר יצחק לובוצקי; תע"א 4553/08) אשר קיבל את תביעת המשיב בחלקה, וחייב את המערערת לשלם למשיב זכויות שונות הנובעות מצו ההרחבה בענף הדפוס, ובהן מענק חג, עליו סב ערעור זה.

2.     המערערת היא חברה העוסקת במתן שירותי דפוס. המשיב הועסק אצלה כמגולל ומקרין גלופות במשך 35 חודשים, עד ליום 1.1.2008, במשרה מלאה ובמשכורת חודשית קובעת בסך 7,489 ש"ח.

ההליך בבית הדין האזורי ופסק הדין

3.     לאחר סיום עבודתו, הגיש המשיב תביעה נגד המערערת, ובה טען כי לאחר שנודע לו כי הוא זכאי לזכויות שונות מכוח צו ההרחבה בענפי המלאכה והתעשייה הזעירה (הדפוס על ענפיו, הכריכה, לוחות האופסט והצינקוגרפיה) (להלן - צו ההרחבה), פנה לאחד מבעלי המערערת, מר קרמר (להלן - מר קרמר), וביקש לקבל זכויות אלו, רטרואקטיבית מתחילת עבודתו. מר קרמר הסכים לשלם לו את זכויותיו מאותו יום ואילך, אך לא רטרואקטיבית, והודיע למשיב כי פתוחה לפניו הדרך להתפטר בדין מפוטר. המשיב אכן התפטר, והמערערת שילמה לו פיצויי פיטורים, דמי הבראה ופדיון חופשה.

בתביעתו דרש המשיב כי המערערת תשלם לו גם החזר הוצאות נסיעה, משכורת 13 ופיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לגמל ולקרן השתלמות.

4.     בית הדין האזורי קבע בפסק דינו כי אכן צו ההרחבה חל על יחסי העבודה שבין הצדדים, וקיבל חלקית את תביעתו של המשיב להחזר הוצאות נסיעה ולתשלום פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לגמל ולקרן השתלמות.

אשר לתביעת המשיב לתשלום משכורת 13 הבהיר בית הדין, כי במהלך הדיון לפניו הוברר כי מדובר למעשה בתביעה לתשלום מענק חג מכוח צו ההרחבה, בגובה של משכורת חודשית אחת לכל שנת עבודה. בית הדין קבע ,כי נטל ההוכחה מוטל על המעביד להראות כי שילם לעובדיו רכיב זה. בית הדין ציין כי המערערת כלל לא הכחישה שלא שילמה רכיב זה למשיב, אלא שטענה כי מדובר בזכות נלווית שבהתאם להלכה הפסוקה אינה ניתנת לפדיון, שכן המשיב מעולם לא דרש אותה קודם לכן. בית הדין פסק, כי לא כל זכות נלווית אינה ניתנת לפדיון, והסתמך בכך על פסק דין אזורי אחר (השופטת איצקוביץ; עב' (נצרת) 1796/01 נבון ליאור - כ.ד. מערכות, ניתן ביום 31.7.2004), לפיו כיוון שמענק חג הוא זכות כספית טהורה, שממנה נהנה העובד בלבד ואין למעביד כל אינטרס בתשלומה, מדובר בזכות נלווית הניתנת לפדיון גם לאחר סיום יחסי עובד ומעביד. משכך פסק בית הדין האזורי, כי על המערערת לשלם למשיב את מענק החג עבור כל תקופת עבודתו אצלה, אך ללא הפרשי הצמדה וריבית, נוכח דרישתה לראשונה רק בשלב התביעה. בית הדין האזורי לא עשה צו להוצאות, נוכח קבלת התביעה רק בחלקה.

הערעור

5.     ערעורה של המערערת סב על קביעת בית הדין האזורי ביחס למענק החג בלבד. לטענתה, המשיב כלל לא תבע מענק חג אלא משכורת 13, שאין לה זכר בצו ההרחבה. לחלופין טענה, כי למשיב לא קמה זכות לתשלום פדיון מענק החג, שכן מדובר בזכות נלווית שאינה ניתנת לפדיון בסיום יחסי עובד ומעביד.

6.     בישיבת קדם הערעור שהתקיימה בתיק זה הוסכם כי ההכרעה בתיק תינתן על סמך סיכומים בכתב. הצדדים התבקשו להתייחס בסיכומיהם לשאלה הבאה:

"... יש ליתן הדעת לכך כי על פי סעיף 2 סיפא לצו ההרחבה המתייחס לתשלום מענק חג, אזי מענק החג צריך להיות משולם 6 ימים לפני ערב החג בשיעור של מחצית מהשכר החודשי ויינתן לעובדים כמקדמה. בנסיבות אלה דומה כי אין מדובר כאן בעניין של זכות נלווית בעין, שמתעוררת שאלת פדיונה. אלא דומה שהשאלה הינה, האם מענק החג הינו תוספת למשכורות הרגילה, או שתכליתו הינו בעצם להקדים תשלום מחצית מהמשכורות הרגילה, כמקדמה בשל החג המתקרב."

7.     המערערת חזרה בסיכומיה על טענותיה בערעור, והדגישה כי מטרתו של מענק החג על פי צו ההרחבה היא לסייע לעובד להכין חג לביתו, וכי מדובר במקדמה בלבד על חשבון השכר הרגיל ואין מדובר בשכר נוסף בדמות משכורת 13.

8.     המשיב הסביר בסיכומיו כי מקור הבלבול בתביעתו בין המושגים "משכורת 13" ל"מענק חג", הוא במזכר שהפיצה ההסתדרות החדשה בין עובדי המערערת, בו נכתב תחת הכותרת "מענק חג" כך: " הנהלת המפעלים תשלמנה לעובדיהם לאחר שלושה חודשי עבודה במפעל, רטרואקטיבית מהיום הראשון "מענק חג" (חודש 13) בשיעור של חודש ימים לשנה...". המשיב טען, כי מר קרמר לא כפר בזכאותו לתשלום זכות זו, אלא שסירב לשלמה רטרואקטיבית. עוד טען המשיב, כי המערערת החלה לשלם לו בשכר החודשים אוקטובר ונובמבר 2007 רכיב שכונה "משכורת 13", בשיעור של 1/12 ממשכורתו הקובעת לחודש. עוד טען המשיב כי היה על בית הדין האזורי לפסוק לטובתו הפרשי ריבית והצמדה בגין רכיב זה. אשר לשאלת בית הדין טען המערער כי נוכח הרישא של הסעיף האמור בצו ההרחבה, לא מדובר במקדמה אלא בשכר בשיעור חודש נוסף, החודש ה-13. 

9.     לאחר קבלת סיכומי הצדדים ביקשנו את תגובתן של ההסתדרות הכללית החדשה ושל התאחדות המלאכה והתעשייה בישראל לשאלה שנשאלו הצדדים בישיבת קדם הערעור, וכן ביקשנו מהן דיווח כיצד מיושם תשלום מענק החג בפועל בהתאם לצו ההרחבה במפעלים שעליהם חל הצו.

10. ההסתדרות השיבה כי מענק החג הינו תוספת למשכורת הרגילה, וכי מדובר במענק בשיעור של חודש ימים בשנה, וכך הוא מיושם. 

11. התאחדות המלאכה והתעשייה בישראל השיבה כי מענק החג הינו תוספת למשכורת הרגילה, ולא מקדמה על חשבון המשכורת. ההתאחדות הסבירה כי הסעיף מיושם בשני אופנים: באופן האחד מיושם הסעיף כלשונו, דהיינו- תשלום מחצית המענק לפני ראש השנה ומחציתו השנייה לפני חג הפסח; באופן השני המפעלים מחלקים את מענק החג ל-12 חודשים כך שתלוש השכר מורכב מהמשכורת הרגילה ושורה נוספת של החלק היחסי של מענק החג באותו החודש.

דיון והכרעה

12. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים ולכלל החומר שהובא לפנינו, הגענו לכלל מסקנה, כי דין הערעור להידחות. אך זאת לא מטעמיו של בית הדין האזורי, אלא מטעמים אחרים, כפי שיבואר להלן.